ב-9 בנובמבר 2000 מסוק קרב ישראלי ריחף מעל העיירה הפלטינית בית סאחור וירה טיל לעבר הג'יפ של חוסיין עביאת, פעיל תנזים שישראל ייחסה לו אחריות להתקפות ירי על ההתנחלות גילה (שכונה בירושלים המזרחית). עביאת נהרג ויחד איתו שתי נשים שהיו במקרה לצד הכביש שבו נסע - עזיזה דנון, בת 58, ראמה ראשין הינדי, בת 54. בתקיפה הזו נפצעו שתי נשים עוברות אורח נוספות ועוזרו של עביאת. 
חיסולו של עביאת היה יריית הפתיחה (הזדמנות נדירה לעשות שימוש שהוא גם מילולי בביטוי הזה) של מדיניות החיסולים המוצהרת של מדינת ישראל, או כפי שכינו אותה נציגי הממשלה: "מדיניות הסיכול הממוקד".
אז מה הבעיה בחיסול של טרוריסטים? האם לא מדובר במקרה קלאסי של "הקם להורגך – השכם להורגו"? 
במהלך האינתיפאדה השנייה מדינת ישראל קיימה מדיניות רשמית וגלויה של הריגת פלסטינים שזרועות הביטחון ייחסו להם מעורבות בהתקפות טרור על ישראל. היא פגעה בהם בין היתר באמצאות צלפים, פצצות וטילים ששוגרו לרכבם ולבתיהם ממסוקי קרב. מאות יעדי חיסול נפגעו אבל גם עוברי אורח חפים מפשע רבים ורבות.